ימים ההם קצת אחרי ה -7/10/23,
הגיעו אנשים,
היו דיבורים.
האנשים שבאו ,
האנשים שאיתם דיברנו,
האנשים שהכרנו,
והאנשים שלא.
אנשים שהיו בסביבת נחל עוז.
אנשים שלבשו מדים וגם אנשים שלא.
כל סוגי האנשים, היו כאלו גם עם דרגות וסמלים.
ואני הבהרתי לכולם שאני לא צריכה חיבוק,
וגם לא מעוניינת בנחמה,
הבהרתי זאת לכל אלו שהגיעו וגם לכל אלו שדיברו.
לכל לובשי המדים ולאלו שלא, ואפילו לחברים.
כל הזמן חזרתי ואמרתי,
רק תביאו את ימי, תחזירו אותה בבקשה.
האמנתי שאם אומר זאת בבירור , בתחינה ובקול מספיק גדול, ימי תחזור!
ונחזור כולנו לחיים הרגילים שלנו.
כנראה שטעיתי בגישה כי ימי שלנו לא חזרה!!!
והאנשים, אלו עם המדים ואלו שלא,הם ממשיכים לבוא,
לדבר, לחבק ולנחם.
הם משתדלים ממש.
אך במקום שלנו, אין נחמה רק געגועים, כאב, שאלות ללא תשובה ותסכול גדול.
והמחשבות שלא מרפות,
איפה טעיתי?
מה היה קורה אם?
למה?
שאלות שלאף אחד מאותם אנשים , אלו שעם המדים הדרגות והסמלים אין תשובה.
ים שלי, אני אוהבת אותך ומתגעגעת עד כאב לחיים הרגילים שלנו, אלו שלפני, לפני ה-7/10/23. ואת יודעת ימי שלי, ממש לא איכפת לי שתכעסי, רק בבקשה חזרי!!!
היום ה 6 לדצמבר אבל אני , אני עדיין ב 7/10.
